פרוייקט פיקסאר #11 - המילים עצמן
כְּתִיבָה שֶׁל הָרַעְיוֹן עַל הַנְּיָר מְאַפְשֶׁרֶת לְךָ לְשַׁפֵּר אוֹתוֹ. כָּל עוֹד הוּא נִשְׁאַר כְּרַעְיוֹן מֻשְׁלָם בָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ, לְעוֹלָם לֹא תּוּכַל לְשַׁתֵּף אוֹתוֹ עִם מִישֶׁהוּ אַחֵר.
העיקרון הזה ('כתוב את הרעיון על הנייר') הוא אחד הדברים המדהימים בכתיבה, והוא מדהים בגלל המון סיבות שבכלל לא מופיעות בכלל הזה. למשל, פיקסאר ממליצים לכתוב את הרעיון כדי שאפשר יהיה לתקן אותו, או כדי שאפשר יהיה לשתף אותו עם מישהו אחר, או בגלל שתמיד יש איזה פער בין הרעיון המושלם שבראש ובין המימוש שלו בפועל, אבל כל הדברים האלה הם רק נספחים של הדברים המדהימים באמת שקורים כשכותבים את הרעיון על הדף.
ובשביל להסביר את זה אני אספר לכם שיש לי חברה טובה שהיא כותבת, והיא מאוד אוהבת לכתוב סיפורים ושירים ותסריט אחד שלה אפילו עומד לצאת להפקה, ויום אחד כשדיברנו על כתיבה שאלתי אותה למה היא כותבת, והיא אמרה, "כי אפילו המחשבה הכי טובה שיש לי בראש לא משתווה לקסם שנוצר כשאני מניחה את העט על הדף. זה לא רק 'לא נשמע כמו הרעיון'," היא אמרה, "זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב!".
וזה נכון. אני יכול להעיד שזה נכון. אני יכול להעיד שלפעמים אני אומר לעצמי 'תכתוב על המכולת של משה', ואני יודע היטב שאין לי שום דבר להגיד על המכולת של משה. משה הוא משה והמכולת היא מכולת. אני יכול להתבחבש בזה שעות, באמת, אבל מהרגע שאני מניח את העט על הדף, או את האצבעות על המקלדת, פתאום מתחיל איזה שפע של רעיונות לנזול על הנייר. הם רעיונות שלי, אין ספק, אבל אין לי מושג מאיפה הם מגיעים ולאן הם הולכים.
אתם מבינים, ספרים ומדריכים לכתיבה משתמשים הרבה פעמים בדימוי של לידה בשביל להסביר יצירה, או בדימוי של נביעה, או בהמשגה של 'תוכן וצורה', כאילו יש רעיון בפנים ויש את המימוש שלו בחוץ, ומה שהיוצר עושה זה להעביר את הרעיון מהפנים אל החוץ, לצקת את התוכן אל הצורה. אבל זה לא לגמרי נכון; יש משהו בתהליך היצירה עצמו, במפגש עם החומר או עם המילים, שיוצר בעצמו דברים חדשים. הוא לא רק מימוש של הרעיון, הוא בעצמו יוצר את הרעיון.
זה אחד הרעיונות שעומדים מאחורי התרגיל של כתיבת רצף, או של דפי הבוקר (שג'וליה קמרון רשמה עליהם פטנט למרות שהם ידועים כבר מהמאה ה19), או של כל כתיבה שמטרתה אינה להביע רעיון אלא להתעסק עם המילים, מתוך ההבנה שהעיסוק בחומר יגרום לדברים חדשים לצוץ. כל מיני גורואים של כתיבה טוענים שזה המקום שבו תת המודע מתחיל ליצור, או המוזה משפיעה עלינו מטובה, או הרוח הגדולה מתחילה לדבר בנו. אני הקטן חושב שזה לא קשור לדברים שכאלה, אלא באמת למפגש עם החומר: בגלל שהדברים לא תואמים בדיוק לדימוי שיש לנו בראש, הם מפרים אותנו ומאפשרים לנו לצאת מהדימוי ולהתחיל ללכת למחוזות אחרים.
ולכן, הרבה פעמים, כשתלמידים שלי אומרים לי שאין להם מושג איך להתחיל, או שאין להם מה להגיד בנושא מסויים, ואפילו שאין להם מושג מה הסיפור שהם רוצים לספר, אני מציע להם להתחיל בלהניח את העט על הדף ולכתוב. זה נכון, לדעתי, לכל יצירה באשר היא: אם אתם מעצבי אופנה תתחילו בלשחק עם בדים, אם אתם אמני קרמיקה תתחילו בלשחק עם גוש של חומר, וכן על זו הדרך. אל תחכו שיווצר לכם רעיון בראש, לפעמים הרעיון שלכם יווצר דווקא בחומר.
