שורות מחץ לפנים
עִצרו רגע.
קראתם מלא שנינויות בפייסבוק בזמן האחרון. נכון? הגיוני שכן. הפייסבוק מלא בזה. כל הדפים המצחיקים, כל האנשים השנונים, תכניות טלוויזיה ומנחי סטנדאפ ומה לא. אני באופן אישי עוקב אחרי לפחות עשרה דפים כאלה. זה כיף. בקיצור, קראתם?
יופי. עכשיו תנסו לחשוב כמה מהן אתם זוכרים. כלומר כמה מהשנינויות אתם יכולים לשלוף ככה, בשלוף. גם אם לא בניסוח מדויק. אני לא טוב בזה כל כך. אני מניח שאתם יותר. עשרה אחוזים? שלושים אחוזים? נהדר. אתם אפילו מוזמנים לכתוב את המוצלחים יותר בתגובות.
כמה מתוכם שינו אתכם?
טוב, תגידו. למה ששנינות תשנה אותי? זה כולה בדיחה. אנשים לא משנים את אורחות חייהם בזכות בדיחה. אוקיי, מקבל. תעזבו את השנינויות. תחשבו על טורי דעה. אנחנו קוראים גם לא מעט טורי דעה בעיתונות, בפייסבוק, צופים בטורי דעה בצורת סטנדאפ של ליאור שליין או אסף הראל, וכן הלאה וכן הלאה. אלפי טורי דעות משוחררים לרשת בכל יום. בטח קראתם כמה מהם. בטח שיתפתם עוד חלק. אי אפשר להתחמק מזה.
כמה מתוכם שינו אתכם?
האמת העצובה היא שאנחנו לא משנים את דעתינו בזכות בדיחות, או שנינויות, או טורי דעה. אנחנו נהנים מהם או מתעצבנים מהם, בהתאם לנסיבות. אם זה תואם לדעתינו, זה מצחיק אותנו. אם זה נגדינו, אנחנו כועסים. לרוב, לרוב, אנשים לא משתנים בזכות בדיחות, ולא בזכות טורי דעה, ולרוב גם לא בזכות שילוב של השניים.
----
כשאנחנו עוצרים רגע את הגלילה האינסופית בפיד ושואלים את עצמינו 'איך אנחנו מגיבים לטקסטים', אנחנו יכולים ליצור חלוקה יחסית ברורה בין שני סוגי רגשות שטקסטים מייצרים בנו; הראשון הוא אפקט רגשי מיידי, והשני הוא אפקט רגשי מתמשך. שניהם, כשמם כן הם - מייצרים אצלינו אפקטים רגשיים, השאלה היא בעיקר כמה זמן לוקח להם לעשות את זה, וכמה זמן לוקח לאפקט להתפוגג.
אפקטים רגשיים מיידים הם, בדרך כלל, מייצרים רגשות מהסוג הראשוני יותר. אפקט של כעס (אם הטקסט מעצבן), או של הזדהות (אם הוא לא), אפקט של צחוק (אם הטקסט מצחיק) או השתאות (אם הוא מרשים בטכניקה שלו). קוראים להם מיידים כי, ובכן, הם מיידים. אנחנו לא צריכים לחשוב 'מה אנחנו מרגישים', כי אנחנו כבר מרגישים.
אנשים אוהבים אפקטים רגשיים מיידים. זו הסיבה שאנחנו נהנים לצחוק מבדיחות, נמשכים אחר התאהבות ממבט ראשון, אוכלים המון סוכר או ממתקים, נהנים מסדרות מלאות טוויסטים ופיתולים ומתמכרים לרשתות חברתיות ולהתרעות בסלולרי. כל אלה יוצרים אצלנו רגשות מיידים, וזה כיף. באמת כיף. זה אפילו מרשים. כחובב שוקולד אני יכול לספר לכם שממתקים זה נהדר.
זה פשוט לא משביע.
---
ראיתם את הסוף של הפיסקה הקודמת? קוראים לזה פאנץ', ובעברית - שורת מחץ. שורות מחץ יוצרות אפקט רגשי מיידי: הן פשוטות, הן זכירות, הן אומרות לנו באופן ברור מה הן חושבות, ודי ברור לנו אחריהן מה אנחנו מרגישים. הן ישכנעו אתכם רק אם אתם כבר משוכנעים. ואם הגעתם לכאן, אחרי כמה מאות מילים, אתם כנראה ממילא משוכנעים.
כשאנשים באים לסדנאות שלי הם, בהתחלה, מסיימים טקסט בפאנץ'. הרבה כותבים מכוונים למקום הזה: להרשים בבת אחת. זה הגיוני, כי בסך הכל - הרבה מאוד מהתרבות שסובבת אותנו היום היא תרבות מיידית. תמונות, הודעות קצרות, סרטונים של דקה. אנחנו יודעים שמעט אנשים ישבו ויקראו מאות מילים. אפילו אנחנו, אנשים קוראים בסך הכל, נשקול פעמיים לפני שנקרא סיפור ארוך. זה זמן, זה מחוייבות, למי יש כח לכל זה. ככותבים שרוצים שהקוראים יגיבו לטקסט שלהם, כלומר שהטקסט שלהם יעשה רושם על הקוראים, אפקט רגשי מיידי הוא אחלה מקום לכוון אליו.
הבעיה הראשונה היא שזה לא תופס. כלומר זה תופס כחשיפה ארוכה לאורך טווח, או כבניית מותג: אם תכתבו המון שנינויות, אנשים יזכרו שאתם אנשי מילים שנונים. אם יכתבו אלפי טורי דעה נגד אכילת ממתקים, אנשים יבינו שיש תנועה תרבותית נגד אכילת ממתקים. הטור הבודד, או השנינות הבודדת בפני עצמה, כמעט ולא תשנה.
הבעיה הגדולה יותר היא שזה הורס את הטקסטים. טקסטים שהיו יכולים להיות מרובדי משמעות הפכו להיות מקפצה לשורת סיום מוצלחת. שירים שהסבירו מחדש את העולם התנקזו להיות רשימה של שנינויות מחורזות. הרצון למחיאות כפיים לש את הלב של הטקסט, מרדד אותו במערוך ועושה ממנו עוגיה קטנה לבליעה מהירה. זה מבאס.
----
אני לא נגד אכילת ממתקים. זה אחלה. זה פשוט לא משביע. גם התאהבות לא מחזיקה בלי אהבה, וסדרות לא יכולות להיות בנויות רק על טוויסטים.
לדבר האחר קוראים לזה 'נפח', או 'בשר', או 'ליבה', או כל מטאפורה אחרת שמשמשת אותנו כדי לדבר על הדבר האחר, שמייצר תגובה רגשית ארוכה. כלומר על היכולת שלנו ככותבים להעביר את הקוראים שלנו תהליך, שבסופו הם לא ישבו וימחאו לנו כפיים, אלא יבינו משהו חדש על המציאות, והעולם שלהם לא יחזור להיות כשהיה. לרוב זה פחות מרשים, ולא מביא למחיאות כפיים סוערות. זה יותר שקט, בעצימות יותר נמוכה, אבל ההשפעה של התהליך גדולה יותר.
אפשר, כמובן, לשלב. גוגול כתב סיפורים שלמים מלאים בבדיחות, שגם העבירו את הקורא תהליך ארוך. אפשר להיות מעניין ומשפיע, אפשר לכתוב מאמר אקדמי שגם כיף לקרוא אותו. כל הדברים האלה אפשריים, אבל הם אינם ממין הטענה: סיפורים ומאמרים טובים לוקחים את הקורא, מכניסים אותו פנימה, מעבירים אותו תהליך ומוציאים אותו אדם אחר. חבל שנפסיד את היכולת הזו בגלל הניסיון לקבל כמה שיותר לייקים כמה שיותר מהר.
--- (איך עושים את זה? איך מעבירים את הקורא תהליך ארוך? נו, בשביל זה אנחנו כאן).
