פרוייקט פיקסאר 6# | לאתגר את הגיבור
עם מה הדמות שלך בסדר? מה נוח לה? שלח אותה לקצה השני. איך היא מתמודדת?
יוני חושב שהעצה הזו של פיקסאר היא סוג של תרגיל כתיבה שמטרתו לפתוח כיוונים עלילתיים לדמות. הוא מתכוון לזה שהמחשבה 'מה נוח לדמות שלי' ו'מה לא נוח לדמות שלי' עוזרת לנו למפות את העולם סביבה: אנחנו מבינים שנוח לדמות שלנו לשבת לארוחת ערב עם חברים, ולא נוח לה ללכת לאירועים משפחתיים ולשמוע את סבתא שולה שואלת מה עם התואר, ונוח לה לשבת על המיטה ולא נוח לה לשבת על הספה, ועכשיו אפשר להתחיל להבין לאן הדמות רוצה ללכת וממה היא רוצה להמנע. סוג של לבנות את העולם מסביב לדמות. זה נכון, אני לא אומר שזה לא נכון, אבל אני חושב שהעצה הזאת מנסה להגיד משהו אחר: מאוד נוח לראות דמות ברגע שאנחנו שולפים אותה מתוך העולם החמים שלה. תחשבו על בילבו באגינס בההוביט: מאוד נוח לו בתוך המאורה הקטנה והחמימה שלו, עם הקומקום המבעבע והמטפחת המשובצת, אבל ברגע ששולפים אותו משם מתגלה שבילבו הוא בעצם פורץ עז מבט, עשוי ללא חת, בעל חוש הרפתקני ועמוד שדרה יצוק. ההתמודדות עם השונה ועם הלא-נוח חושפת מי היא, בעצם, הדמות שלנו, כי זה מכריח אותה להתמודד. באופן כללי זו עצה שכדאי להזהר איתה, כי היא מציעה ליצור אירוע חיצוני כדי לבחון את הדמות, במקום להניח לאירועים לנבוע מהדמות. אם לא מנוסים בזה, זה יכול ליצור תחושה כאילו יש פה סופר (לא עלינו!) שממש כותב את העלילה ומתאים אותה לצרכיו. אבל גם אם אתם לא מנוסים, זו עדיין דרך טובה לעבור מהאקספוזיציה אל הסיפור. כלומר, להפסיק עם התכונה המאוסה הזאת של 'לתאר את העולם ואת הדמויות של הגיבור' ולהגיע תכל'ס, לאן שאנחנו רוצים להגיע, כלומר לסיפור עצמו. לרוב, העולם שסובב את הגיבור הוא העולם שנוח לו איתו, מעין שיווי משקל שבו הוא מסתדר, וכשאנחנו מערערים אותו, אנחנו יכולים להוציא את הגיבור סוף סוף אל הדרך החדשה, כלומר אל העלילה. זהו. זה הכל. עצה מאוד פשוטה. מזל שהיא לא כלל. כלומר, מזל שהיא לא גורפת וחד משמעית. הסיבה לכך שהיא לא גורפת וחד משמעית היא שלמזלינו, אפשר לספר סיפורים גם מבלי להביא את הדמות שלנו אל הקצה. מאיה ערד, למשל, מאוד טובה בלספר סיפורים כאלה. מינוריים. לערער את הדמויות שלה אבל בקטנה. גם עמוס עוז, בחלק ניכר מהסיפורים הקצרים שלו (בטח המאוחרים) מספר סיפורים כאלה, שאין בהם שום קצה. ואפילו לי צ'יילד וג'ק ריצ'ר שלו, שנהנה לשכב בבוץ וללכת מכות, מסתדרים בלי להביא את הדמות אל הקצה. וזה בסדר, זה עובד נהדר. במקביל, לא כל הדמויות מתחילות את חייהן בעולם שנוח להן בה (אהמ, הארי פוטר). העניין הוא בכך שיש איזו יסוד לכל הרעיון הזה; שהדמות שאנחנו רואים היא לא הדמות באמת. כלומר שיש לנו כמה רבדים של דמות, והם מתגלים באירועים שונים. זה כמובן לא נכון לכל הדמויות. יונה, העגלון של צ'כוב, הוא דמות מאוד פשוטה, והקיצון שנופל עליו בדמות מותו של הבן לא משנה את האופי שלו, אלא רק גורם לו להזדקק למישהו לדבר איתו. לא נגלית לנו דמות אחרת, ההתמודדות לא יוצרת משהו חדש. וזה בסדר. בסך הכל אפשר להגיד שהעצה הזאת היא קצת עצה של אנשים שנמצאים מחוץ לסיפור, ולא מתוך הסיפור. כלומר אנשים שמניחים שסיפור הוא קצת כמו עוגה בחושה, כלומר משהו שאנחנו מערבבים בו את כל המרכיבים וזורקים לתבנית והנה, איזה יופי, נולד לנו סיפור. וגם כאן, אנחנו יכולים לקחת את הדמות ופשוט לקחת אותה לקיצון וזהו, זה יעבוד. זה כמובן לא נכון (מה שיווצר לכם זה משהו שנראה כמו סיפור, אבל סיפור צריך להיראות כמו החיים, וזה לא אותו הדבר), ולכן העצה הזאת צריכה להלקח בעירבון מוגבל, ולהשתמש בה בעיקר כשיש לנו דמות עם כמה רבדים, ואנחנו מנסים להבין או להסביר לקורא מי הדמות שלנו באמת.
