פרוייקט פיקסאר 3# | על מה כתבתי
אנחנו ממשיכים עם #פרוייקט_פיקסאר, עם הכלל השלישי שלהם, שהוא חוק השכתוב, המוכר גם בצורתו הנפוצה יותר: "לא היה לי מושג על מה כתבתי, הדמויות עשו מה שבא להם".
האמת? אחלה כלל. כל החלקים שלו מדוייקים. אני אעבור עליהם שניה כדי לחדד דברים, אבל בגדול אתם יכולים לקחת אותו איך שהוא והופ, להכניס לסיסטם.
כתיבה על תמה היא דבר חשוב. ממש. אתם צריכים לדעת על מה אתם כותבים. הסיבה היא פרקטית, בעיקרון. כלומר, זה נחמד להגיד 'אני כותב על מישהו שעובר מסע ומשתנה', אבל אם אתם לא יודעים אם הוא מתבגר (כמו סימבה) או נהיה מדכא (כמו פרודו) או נהיה האיש הכי מגניב על פני כדור הארץ (כמו פורד פרפקט, רק בלי כדור הארץ) או סתם הופך להרפתקן (כמו בילבו באגינס), לא תדעו עם מה הוא צריך להתעמת, ולא תדעו איך אתם רוצים שהוא יגיב לדברים מסויימים, ובעיקר בעיקר לא תדעו מה בעצם אתם רוצים להגיד.
וזו הבעיה האמיתית.
מישל וולבק (שהוא יותר פובלציסט והוגה דעות מאשר סופר, אבל נניח לזה) ציטט פעם את שופנהאואר באיזה מאמר: "התנאי העיקרי, ובעצם היחיד, לסגנון ספרותי יפה הנו שיהיה לך דבר מה לומר". זה מדגים ממש יפה את מה שוולבק עושה בספרים שלו, אבל זה גם מחדד היטב את אחד הדברים החשובים בכתיבה: אנחנו לא רק מספרים סיפור, באמצעות הסיפור אנחנו גם אומרים משהו על החיים. אם אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים להגיד, אנחנו הולכים לאיבוד.
דוגמאות? זה החלק האהוב עלי. קחו למשל את אשכול נבו. מהכותבים המוכשרים שיצא לי לקרוא. באמת, הכישרון נוזל לו מהאצבעות. תראו את ארבעה בתים וגעגוע או את משאלה אחת ימינה, ותראו מה הוא יכול ליצור כשברור לו על מה הוא מדבר ומה הוא אומר על זה. עכשיו תסתכלו על המקווה האחרון בסיביר. קראתם? נהדר. על מה הספר הזה מדבר?
הו, זו שאלה קשה. הוא מדבר על הגירה? על דור שני להגירה? הוא ביקורת חברתית נוקבת? סאטירה משעשעת על הבירוקרטיה העירונית? סיפור שעוסק בהתמודדות של ערביי ישראל עם סביבתם? הוא עוסק בשכנות? בקהילה? מהי התמה שהוא מדבר עליה? ספק אם הוא עצמו יודע.
אוקיי. אז כתיבה על תמה היא דבר חשוב. מה השלב הבא?
השלב הבא אומר – אל תתקבעו. זה שהחלטתם שהסיפור שלכם הוא על משפחה זה לא אומר שהסיפור שלכם הוא אכן על משפחה. דברים קורים במהלך כתיבת הסיפור, ובסופו של דבר, הדרך היחידה לדעת על מה הספר היא להגיע עד הסוף שלו ולהסתכל עליו אחורה. ואז, כמובן, לנקות את כל הספיחים והשאריות, כדי שהספר אכן יעסוק בתמה אחת מרכזית ויצליח להגיד עליה משהו בלי להתפזר.
זה קצת מוזר כשחושבים על זה. כאילו, אם אנחנו הכותבים, למה שלא נצליח להחליט תוך כדי הכתיבה על מה הסיפור שלנו, ונצליח להחזיק את הסיפור בתלם?
האמת היא שזה נכון. כלומר, אפשר להחליט ולהחזיק את הסיפור בתלם. אמת. יש סופרים שעושים את זה. שמעתי אפילו על סופרת אחת, לא נזכיר כאן את שמה, שמצליחה לכתוב ישירות מהמוח אל הדף בלי למחוק כל מילה שניה. אנחנו שונאים אנשים כאלה. בדרך כלל מה שקורה זה שאנחנו מציבים את הדמות בנקודה שבה היא צריכה להחליט האם ללכת בעקבות הלב או בעקבות השכל, ואז היא אומרת 'אה, בעצם אני אוותר על חוג הבלט ואשקיע בלימודי מחשבים'. ואנחנו תופסים את הראש ואומרים – רגע, מה? אני הסופר שלך! את צריכה לעשות את מה שאני אומר!
העניין הוא שיש פער בין איך שהסיפור מונח אצלינו בראש ובין איך שהוא יוצא בסוף על הכתב. ולאט לאט הסיפור שעל הכתב מתחיל לצבור את הפער הזה ולהתרחק ממה שחשבנו שהוא יהיה. הדמויות הופכות להיות דמויות קצת אחרות, ודמויות קצת אחרות הן דמויות מאוד אחרות כשמדובר בהחלטות נפיצות. מספיקה איזה תנועה קטנה שנכניס בתחילת הסיפור, איזו בדיחה משעשעת או אמירה חכמה-מדי, כדי שהדמות תהיה אחרת מאיך שאנחנו מדמיינים אותה.
ואז? אין ברירה. צריך לשכתב.
זה לא כיף, לשכתב. אולי החלק השנוא על כולנו. אבל סופרים טובים נודעים לא רק ביכולת שלהם לכתוב, אלא גם ביכולת שלהם למחוק. לא כולם מסוגלים, כמובן. יש כמה וכמה ספרים שמוסכם על כולם שקיצוץ של מאה, מאה חמישים עמודים היה עושה להם רק טוב, אבל זו רק ההוכחה למה שאמרתי, לא?