פרוייקט פיקסאר 2# | הכותב מול הקהל
הכלל השני מכללי הכתיבה של פיקסאר (להסבר מפורט ראו בפוסט הראשון של הפרוייקט) הוא: אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִזְכֹּר מָה מְעַנְיֵן אוֹתָנוּ כְּקָהָל, לֹא מָה מְעַנְיֵן אוֹתָנוּ כְּיוֹצְרִים. יָכוֹל לִהְיוֹת הֶבְדֵּל מַשְׁמָעוּתִי בֵּינֵיהֶם. ההבדלה שבין קריאה וכתיבה היא הבדלה שהרבה יוצרים לא עושים מספיק. לא כל מה שכיף לכתוב כיף גם לקרוא. הרבה פעמים אפשר לראות אצל כותבים מתחילים את פרץ היצירה הזה, שגורם להם לזרוק שנינות על כל משפט שני. זה מאוד כיף כיוצר, אבל זה מאוד לא כיף כקורא.
דוגמאות? בשמחה. 'מכירת חיסול', הספר שיו לורי (ד"ר האוס בשבילכם) כתב הוא ספר מתח סתמי למדי, עם סיום שגובל בחוסר אכפתיות מוחלט של סופר מהדמויות או מהקוראים שלו. העלילה שלו מטופשת, במובן המקורי של המילה. במקביל, הוא ספר מאוד מצחיק ברגעים מסויימים. שני הדברים נובעים מאותה הנקודה - מאוד כיף לכתוב בדיחות. לא מאוד כיף להשקיע בעלילה. אבל קוראים נהנים יותר מעלילה טובה מאשר מבדיחות טובות. אם אתם לא מכירים את 'מכירת חיסול', תחליפו אותו ב'הכלב היהודי' של אשר קרביץ. אותו העיקרון.
עוד דוגמה? הפעם מהצד השני של המיליה הספרותי. דרור בורשטיין כתב את 'הרוצחים' כשהוא ממלא את הדף בהתכתבויות ובמחוות לסופרים ישראליים אחרים. זה מאוד מעניין, ספרותית. כקורא זה על גבול הבלתי קריא, או בלתי מעניין. אני מתכוון להגיד שזה משהו שמאוד מעניין כיוצר, זו בחינה של הגבולות שלך ואתגור יכולת הכתיבה שלך. כקורא, זה לא כזה מעניין. אני רוצה שיביאו לי סיפור טוב, השאר פחות חשוב לי.
יש, כמובן, עוד המון דוגמאות. הנטייה של סופרים מתחילים להכביר במטאפורות, או לשחק עם המשלב, או ליצור סיפורים חידתיים במתכוון, או לגלוש לקוי עלילה משניים, או להסתלבט על חשבון הקורא - הקיצור, כל מה שהוא לא לנסות לספר סיפור כמו שצריך. זה לא אומר שבדיחות הן רעות, או שקוי עלילה מגניבים הם דבר רע, זה אומר שכמו כל דבר, צריך לזכור מה העיקר ומה הטפל.
יוני כתב על הטיפ הזה שהוא מאוד תעשייתי. אני מסכים ולא מסכים איתו. מסכים איתו, כי זה טיפ שמאוד מוכוון לטקסטים שאנשים יצרכו אחר כך. ולא מסכים, כי יוני תרגם את הטיפ הזה ל'אתה צריך לזכור מה משמעותי עבור הצופה ולא מה כיף לך כיוצר. אלה הם שני דברים שונים', והביקורת שלו הופנתה בעיקר אל המקום שבו היוצר נעלם תחת מכבשי התבנית האהובה על הקהל. אני חושב שזה תרגום לא מדויק; מה שחשוב בכלל הזה הוא 'מה מעניין *אותנו* כקהל'. כלומר - מה היינו אנחנו, היוצרים, רוצים לקרוא או לראות.
ככלל, זה כלי יעיל מאוד לאבחנה עצמית. בניגוד לכמה במאים שאני מכיר, סופרים רבים הם הקוראים הטובים ביותר של עצמם. הם מסוגלים לקרוא את הספרים שלהם שוב ושוב וליהנות מהסיפור. אם קשה לכם לקרוא דברים שכתבתם, או שאתם לא נהנים מהם כמו שצריך, בחנו שוב אם אתם הולכים בדרך הנכונה.
